קצת עלינו
הדרכים שהובילו את סול למפעל חיו
סול שימש כמדריך ספארי בסיני מצרים התיידד עם הבדואיות באזור נפעם מאורח חייהם, יצר קשרים חברתיים במסגרתם היה מספק לבנות הבדואיות מזון ומים והן בתמורה היו דואגות לו למוצרי מזון במו ידיהן כמו פיתות לאבנה ,ושמות לו כחל בעיניים.
במסגרת ההכרות שם לב לעובדה שמעבר לכל העבודות והמטלות שמונחות על הכתפיים שלהן הן גם טוות צמר עם מקבל טוויה (כלי הקדום ביותר בטוויית חוטים שהוזכר בימי התנ"ך) בנות אלו מהמעמד הסוציואקונומי הכי נמוך שיש.
סול לקח יוזמה...
(בכדי לשפר את מצבן הקטסטרופלי) וקנה סיביי צמר ובעזרת טכניקת צביעה שלמד מהבדואיות צבע את החוטים בצבעי מדבר וים ושלל הדגה הצבעונית של סיני דבר שזכה להצלחה גדולה מאוד בקרב התיירות העשירות שבאו לטיולי הגיפים וכך נוצר מצב שהבנות העשירות בעולם תמכו ושיפרו את מצב כספם של הבדואיות בכך שקנו את הצמר ..
בצורה זו הרים את קרנן של הנשים הבדואיות בכך שהביאו הביתה כסף מזומן והעלה את מעמדן החברתי והבין אישי בבית התחזק.
היחס אליהן השתנה והן הפכו להיות כמלכות לאחר כמה שנים.
הוא מצא חווה בניו זילנד (הוא עדיין משתמש במקור זה, 17 שנים מאוחר יותר), וגידל כבשי מרינו...
סול למד צביעה מכימאי בחברת פיגמנטים טבעית.
הוא בוחר את הצבע ואת צבע הרקע-הוא משתמש בקשמיר, משי. כותנה אורגנית וסיבים אחרים - בהתאם למצב רוחו באותו יום. כמו כן בנופים שונים של ישראל. אפור מדבר וחול. בלוז ים אדום ומפרצי שוניות אלמוגים, כמו גם ירקות צפוניים. שתי מעצבות ישראליות עבדו איתו בעיצוב מוצרי סריגה, ארוגים והלבד, ושלושה צעירים עם מוגבלות התפתחותית סייעו בסטודיו. התלמידים עם מוגבלות קשה בבית הספר ולדורף מבצעים משימות כגון תיוג. הוא גם יצר קשר עם קהילות מהגרים מאתיופיה ומהרפובליקות הסובייטיות לשעבר, ועכשיו חתם על חוזים עם כ -60 נשים שטוות את הצמר בידיים.
"אתה תראה שהבעלים מתייחסים לנשותיהם אחרת. נתנו [לנשים האלה] הרבה כוח". עלינו להפיץ את האושר לכל מקום: הוא המשיך. ״יש הרבה דברים רעים בעולם, ואנחנו צריכים לשאוף לאושר עד כמה שאפשר: עזרה, תמיכה. להגיד דברים טובים. עלינו לסמוך אחד על השני ולתת הזדמנות לשפר את עצמנו..