קצת עלינו 

הדרך של סול להקמת מפעל חיו

סול החל את דרכו כמדריך ספארי בסיני שבמצרים. במהלך עבודתו נחשף מקרוב לחיי הבדואים באזור והוקסם מאורח החיים הפשוט והאותנטי שלהם. הוא יצר קשרים עם הנשים הבדואיות בכפרים – לעיתים היה מביא להן מזון ומים, והן בתמורה היו מכינות עבורו פיתות, לבנה ואף שמות לו כחל בעיניים כמנהג המקום.

עם הזמן הבחין במציאות החיים הקשה שלהן. מעבר לעבודות הבית והמטלות היומיומיות, רבות מהנשים עסקו גם בטוויית צמר באמצעות פלך טוויה – אחד הכלים הקדומים ביותר לייצור חוטים, המוזכר כבר בתקופת התנ״ך. למרות העבודה הקשה, הן השתייכו לשכבה הסוציו־אקונומית הנמוכה ביותר.

סול החליט לפעול כדי לשנות את המצב. הוא רכש סיבי צמר, למד מהנשים הבדואיות טכניקות צביעה מסורתיות, והחל לצבוע את החוטים בעצמו בצבעים בהשראת המדבר, הים והדגה הצבעונית של סיני. החוטים הייחודיים זכו להצלחה גדולה בקרב תיירות עשירות שהגיעו לטיולי ג׳יפים באזור, וכך נוצר מודל שבו תיירות מכל העולם קונות את החוטים – וההכנסה מגיעה ישירות לנשים הבדואיות.

הפרויקט לא רק יצר מקור פרנסה, אלא גם העלה את מעמדן החברתי של הנשים בקהילה. האפשרות להביא הביתה כסף מזומן חיזקה את מעמדן בתוך המשפחה והעניקה להן תחושת גאווה ועצמאות.

בהמשך דרכו המשיך סול ללמוד ולהתפתח. הוא נסע לניו זילנד, שם חקר גידול כבשי מרינו ולמד טכניקות מתקדמות של צביעה מחברות המתמחות בפיגמנטים טבעיים. את הידע הזה שילב בעבודתו, תוך השראה מהנופים והצבעים של ישראל.

לאורך השנים יצר סול שיתופי פעולה עם אמנים, מעצבים וקהילות שונות – כולל צעירים עם מוגבלויות ומהגרים – ובנה רשת ייצור המבוססת על שיתוף פעולה והעצמה. הוא חתם על הסכמים עם נשים שטוות את הסיבים, ומאפשר להן להתפרנס בכבוד ולהתקרב לעצמאות כלכלית.

לדבריו:
"כשנשים מתחילות להביא הביתה הכנסה – היחס אליהן משתנה. נתנו להן כוח."

הסיפור של סול הוא דוגמה לכך שיצירתיות, יוזמה ואמונה באנשים יכולים לשנות מציאות – וליצור השפעה חברתית אמיתית.